דיכאון בעקבות משבר בעבודה – העובד יפוצה

החברה לביטוח לאומי סרבה להכיר בעובד אשר בקש שיכירו בו כנפגע עבודה בעקבות משבר אשר הוביל לדיכאון. בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב הכיר בפגיעה וזיכתה את העובד.

התובע הועסק החל משנת 1976 בחברת אל על כמפעיל מערכות המחשוב.

בשנת 2003 מונה התובע למנתח מערכות בכיר במערכת היישומים המסחריים כאשר מתוקף תפקידו הייתה לו גישה למאגר מידע אשר אפשר לו עיון בנתונים שונים על אודות הזמנות של לקוחות אל על והזמנות של כרטיסי טיסה.

בשני מקרים השתמש התובע בקוד הסודי שהיה בידיו ואשר אפשר לו את הגישה אל מאגר המידע שם הפיק מידע על לקוחות שונים ועל טיסותיהם ובמשך אף העביר את המידע אל גורמים בלתי מורשים.

במקרה הראשון מסר התובע מידע על נוסע לבנו ובמקרה השני מסר מידע לקרובי משפחתו על אודות טיסה של בנם באמצעות חברת אל – על. המידע אמנם לא היה ברמת סיווג גבוהה והוא אף לא כלל מידע על אודות מצבם הרפואי או האישי של האנשים שטסו, כאשר מסירת מידע מן הסוג הזה הייתה נהוגה באותו זמן בין עובדי החברה אשר הייתה להם גישה אל מאגר הנוסעים.

התובע לא סבר כי מדובר בעבירה וכאשר הוא מסר את המידע הוא פעל באופן תמים, זאת בהעדר נוהל כתוב באותה תקופה רלוונטית אשר מסדיר את הטיפול במאגרי המידע תוך הגנה על פרטיותם של הלקוחות.

המידע אותו מסר התובע לבנו שימש בסופו של דבר לצורך עבירות אשר כללו גם סחיטה באיומים אך הוכח כי התובע לא ידע על כך ועל השימוש העתידי במידע אותו מסר.

דכאון בעבודה

התובע מואשם ובעקבות כך מושעה מתפקידו

בתחילת חודש פברואר בשנה שאחר כך נעצר התובע על ידי המשטרה בשל החשד של מסירת מידע מתוך מאגר המידע של חברת אל – על לגורמים פליליים, זאת לצורך ביצוע עבירות הכוללות סחיטה באיומים. חמישה שוטרים עצרו את התובע בשעות של לפנות בוקר כאשר הם כבלו אותו באזיקים לעיני בני משפחתו. התובע הודה אחר כך במסגרת החקירה במשטרה אשר לדבריו הפעילה עליו לחץ ואיומים כי הוא אכן מסר מידע ממאגר המידע אל גורמים בלתי מורשים אך הוא דבק בגרסתו והכחיש מכל וכל את הידיעה, כי המידע נועד לצורך ביצוע של עבירות סחיטה באיומים.

מיד לאחר מעצרו של התובע הוא קבל מכתב מטעם חברת אל – על אשר הודיע על השעייתו המידית מהעבודה.

בעקבות מכתב זה כתב התובע מכתב חוזר לחברת אל – על אשר בו הוא מכחיש בתוקף כי מסר מידע לגורמים פליליים תוך שהוא מציין כי מסירת מידע מתוך המאגר לצד שלישי הינו נוהל מקובל בין עובדי החברה. הוא גם ציין כי גרסת המשטרה אשר טענה כי הוא מסר מידע לגורמים פליליים אכן נדחתה על ידי השופט אשר דן בהארכת המעצר ועל כן ביקש התובע כי חברת אל – על תפרסם את הנתון בין עובדי החברה כמו גם למסור הודעה על כך בתקשורת בכדי לעצור את חרושת השמועות שלא עשתה לו טוב. חברת אל – על לא מילאה אחר בקשתו של התובע.

במהלך שנת 2004 ניתן גזר הדין הפלילי אשר במסגרתו הוחלט בבית המשפט כי אין להרשיע את התובע וכי יוטל עליו לבצע עבודות שירות בהיקף של כ140 שעות. הוא אף הועמד לפיקוח של קצין מבחן למשך 12 חודשים.

התובע חוזר לעבודה אך אינו מצליח להשתלב

חברת אל – על קיבלה אותו שוב לעבודה והוא זומן לפגישה עם מנהל אגף כוח אדם בכדי לסכם ולתאם את חזרתו לעבודה. במהלך אותה הפגישה הוא בקש כי חברת אל – על תפעל למען טיהור שמו בעיני חבריו לעבודה וגם דרש את השבת הסכומים אשר נוכו משכרו במהלך כל תקופת ההשעיה מהעבודה. שתי הבקשות סורבו.

חברת אל – על נימקה כי היא לא תוכל להשיב לו את הכסף שנוכה משכרו בגלל העובדה שהיא ראתה בו כמי שחויב בדין.

לאחר תקופת ההשעיה התובע לא הצליח לחזור ולהשתלב בעבודה והתחושה שלו הייתה כי חברת אל – על מתנכרת אליו לאורך כל הדרך. הוא טען כי בעקבות אותה השעיה הפך לשבר כלי אשר פגע בו לטווח ארוך בגלל העובדה כי חברת אל – על עדיין התנהגה אליו כנאשם.

על רקע זה הוא הגיש תביעה לקרן הפנסיה אשר בה בוטח לתשלום פנסיית נכות ותביעתו התקבלה. זכאותו אושרה לתשלום פנסיית נכות בשיעור 100% למשך תקופה של שנתיים.

בנסיבות המקרה עולה כי היו שני אירועים מיוחדים אשר גרמו לדחק הנפשי יוצא הדופן אשר הובילו לבסוף לדיכאון.

האירוע הראשון זוהי ההשעיה של התובע מעבודתו והאירוע השני זוהי השיחה אשר בה הובהר לו כי למרות האמור בגזר הדין ולמרות ביטול ההשעיה חברת אל –על אינה מוכנה ליטול חלק בטיהור שמו בכל מה שקשור למעשים אשר בגינם הושעה. הבהרה זו מצאה את ביטויה בסירוב מצד חברת אל – על להשיב לתובע מחצית מהשכר שנוכה בזמן בו היה מושעה כמו גם בסירוב לפעול לטיהור שמו מול עובדי החברה.

היות ושני אירועים אלו קשורים באופן ישיר לעבודה ובעקבתם הוא הגיע למצב של דיכאון עמוק – הוא בקש שיכירו בו כבנפגע עבודה.

בתגובה ענה הביטוח הלאומי כי הדיכאון אובחן רק שמונה חודשים אחר כך, כך שלדעתם אין כל קשר בין המקרים ואי אפשר להכיר בו כנפגע עבודה.

בית הדין בודק

בית הדין מינה שני מומחים מטעמו אשר נדרשו לבחון האם הדיכאון אשר ממנו סובל התובע אכן עשוי להיות תוצר של אירוע מן הסוג הזה.

מומחית אחת טענה כי הדיכאון נעוץ באישיותו ואין לכך כל קשר למקרה שארע בעבודה אך המומחה השני דווקא כן העריך כי למקרים אשר אותם חווה הייתה השפעה ממשית על מצבו הנפשי של התובע ואם אלו לא היו מתרחשים הרי שהדיכאון לא היה מתפתח.

ההכרעה

השופטת החליטה לקבל את חוות הדעת של המומחה השני היות ולדבריה –  "במקרה של ספק יש ללכת לטובת המבוטח" – כך כתבה בפסק הדין. בנוסף היא סברה כי הנימוק של המומחה השני פירט את העמדה שלו וביסס אותה על עובדות ועל מסמכים מתיקו הרפואי של התובע, דבר שהמומחה הראשון לא עשה.

השופטת ציינה כי התובע חווה  "אירוע טראומטי קשה ביותר, לאחר שנים ארוכות של עבודה" ועל כן הטענה של הביטוח הלאומי כי אין קשר בין ההתרחשות בעבודה לבין הדיכאון – נדחתה. היא קבעה כי "אין מדובר במקרה זה על מתח נפשי מתמשך, אלא על אירוע טראומטי מוגדר בזמן אשר תוצאותיו השליכו על מצבו הנפשי של התובע לאורך זמן ולמשך תקופה ממושכת" לאור זאת – התביעה התקבלה. התובע הוכר כנפגע עבודה והביטוח הלאומי חויב לשלם עבור הוצאות המשפט סך של 4000 ₪.

להתייעצות עם עורך דין דיני עבודה – צרו קשר

מאמרים נוספים
דילוג לתוכן