עיריית ירושלים תשלם גמלת שארים לידועה בציבור

עיריית ירושלים סירבה להכיר בזכאותה של בת הזוג של גמלאי לכספים היות ולא הוכח כי היא התגוררה עמו משך שלושת השנים האחרונות לחייו. היא הגישה מסמכים ותמונות ונשמעו עדויות אשר הוכיחו לעירייה כי היא טעתה.

רקע עובדתי –

מר ח.א. ז"ל שעבד בעיריית ירושלים היה בשנים האחרונות גמלאי של העירייה עד לפטירתו בתאריך 20/72015.

בתקופה השנויה במחלוקת, כלומר בשלושת השנים שלפני פטירתו, היו המנוח והתובעת בני זוג. נחתם ביניהם הסכם ממון אשר בו הייתה קיימת בין היתר גם הצהרה על מגורים משותפים החל מחודש ינואר בשנת 2012. הסכם הממון קבל תוקף משפטי בבית הדין לענייני משפחה.

בתאריך 27/72015 הגישה התובעת לביטוח הלאומי תביעה לקבלת קצבת שארים, זאת על יסוד הטענה כי היא ידועה בציבור של המנוח. בסופו של דבר התביעה אושרה ובני הזוג אכן הוכרו כידועים בציבור מתאריך 1/1/2012.

טענות הצדדים –

טענותיה של התובעת –

בשנת 2011 הכירו התובעת והמנוח והם היו זוג עד לפטירתו של המנוח.

הם ניהלו יחסים של יודעים בציבור וכן הם התגוררו יחד בירושלים. הם ניהלו משק בית משותף, יצאו יחדיו לטיולים בחו"ל וגם הצטרפו איש למשנהו לאירועים ושמחות במשפחות.

המוסד לביטוח לאומי הכיר בהם כידועים בציבור מתאריך 1/1/2012.

טענות העירייה

העירייה טוענת כי התובעת לא עמדה בנטל אשר מוטל עליה בחוק הגמלאות על פי חוק שירות המדינה אשר דורש כי על בן הזוג התובע גמלת שארים – להוכיח כי הוא התגורר משך שלוש שנים רצופות יחד עם המנוח, זאת כתנאי להכרה בבני הזוג כי הם אכן היו ידועים בציבור.

כמו כן טענה העירייה כי אין די בכך שהמוסד לביטוח לאומי מכיר בבני הזוג כי הם ידועים בציבור וכי הרף הנדרש מהמוסד לביטוח לאומי הינו נמוך מזה הנדרש על פי חוק הגמלאות.

ההליך בבית הדין

למעשה בקשה התובעת לקבל קצבת שארים מאת הנתבעת. הנתבעת מצדה התנתה את הדבר בפסק דין מטעם בית המשפט לענייני משפחה שהוא זה שיקבע כי אכן היא ידועה בציבור של המנוח.

מחוסר ברירה היא אכן פנתה בתביעה ובקשה סיעוד הצהרתי בבית משפט לענייני משפחה שיקבע כי היא ידועה בציבור של המנוח.

אלו סרבו לאשר את זכאותה.

עדויות

בית הדין שמע 8 עדויות מטעם התובעת וחמש עדויות מטעם הנתבעת. באופן כללי העדויות עשו רושם אמין על בית הדין מלבד עדות אחת שלא הייתה עקבית.

עדותה שך התובעת נשמעה אמינה והיא הייתה סדורה ועקבית. היא עלתה בקנה אחד עם כל טענותיה אותם העלתה בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית. היא נתמכה גם במסמכים ובתמונות שונות אשר אותם היא צרפה לתיק.

העדויות של בני המשפחה של התובעת היו אמנם מגמתיות אך הם לא נסתרו והיו אמינים לגמרי. גם בחקירה הנגדית לא נפגמה מהימנותם.

העדות של השכן שהתגורר בשכנות לתובעת אף היא הייתה מהימנה. לשכן לא היה כל אינטרס בהליך והעדות שהשמיע הייתה אמינה.

עדויותיהן של בנותיה של התובעת היו אף הן אמינות. הן ספרו את כל מה שהן זוכרות ממערכת היחסים שהייתה בין האם לבין המנוח ועובדות אותן הן לא זכרו הן לא ניסו לשחזר.

אחיו של המנוח העיד גם כן אך עדותו הייתה מלאה סתירות והיא לא נשמעה אמינה כלל. למעשה היה האח מסוכסך עם המנוח ועל כן הוא כלל לא היה מעורה בחייו האישיים. הדבר ניכר גם במהלך העדות כמו גם מההודעה בפני החוקר.

גרושתו של המנוח נחקרה אף היא והייתה גם כן מלאה סתירות. בתחילה היא טענה כי המנוח התגורר יחד עמה גם בחלק מהזמן השנוי במחלוקת גם לאחר שהם התגרשו. אחר כך היא העידה כי הוא התגורר עם הוריו. היא גם ניסתה לטעון כי היחסים שהיו בין התובעת לבין המנוח היו מגמתיים אך במקום אחר היא שיבחה מאוד את התובעת שטיפלה בו במסירות והיא אף גילתה הערצה כנה כלפיה.

השופט סבר כי העירייה שגתה וכי יש לקבל את התביעה. חמישה עדים אשר העידו מטעם התובעת היו עדים מהימנים ואלו אישרו באופן עקבי את גרסתה על פיה המנוח והתובעת התגוררו יחד בדירתה יותר משלוש שנים עד ליום מותו של המנוח.

לעומת זאת טען בית המשפט אמר כי עדותו של החוקר שבא לבדוק את גרסתה מטעם העירייה הייתה חסרה וחלקית. החוקר למעשה הסתפק בחקירה של שלושה. הגרושה של המנוח, בתה של התובעת שלא היה לה קשר קרוב עם האב וכן אחיו של המנוח שכאמור היה מסוכסך עמו. למרות שהחוקר לא חקר את התובעת שהכירה היטב את התובע ואשר מחקירה כזו יכול היה לקבל הכי הרבה מידע, כמו כן לא חקר את הקרובים כמו בני משפחה אחרים שלא היו מסוכסכים עם המנוח, בנותיה של התובעת וכדומה, בכל זאת הוחלט להסתפק בחקירה זו היות והנתבעת לא דרשה את השלמת החקירה.

דיון והכרעה

לאחר עיון בכתבי הטענות על כל נספחיהם ושמיעת כל העדויות הוחלט בבית המשפט כי דין התביעה להתקבל וכי התובעת אכן הרימה את נטל ההוכחה שהוטל עליה. הנתבעת לא הצליחה להוכיח אחרת או להזים את הראיות.

השופט ציין כי החלטות הביטוח הלאומי אמנם לא מחייבות  את העירייה אך יש בה כדי לשמש אינדיקציה לעובדת קיום המגורים המשותפים משך תקופה של שלוש שנים ואף יותר. בהקשר לכך נכתב כי  – "המוסד לביטוח לאומי, האמון על כספי ציבור… אינו 'מתנדב' לשלם קצבאות למי שאינם זכאים להן".

כמו כן התבסס בית המשפט על שלל הראיות האחרות כמו התמונות המשותפות של המנוח והתובעת בטיולים בארץ ובעולם. כמו כן היו תמונות שהוכיחו על בילויים משפחתיים והשתתפות של כל אחד מהם באירועים של משפחות שני הצדדים. היו גם העדויות של המכרים אשר העידו כי התובעת טפלה במסירות רבה במנוח בעת שחלה בסרטן בתקופה של שנה לפני מותו.

מלבד זה היה הסכם הממון אשר נקבע בין בני הזוג אשר תומכים גם כן בעובדה כי המנוח והתובעת ניהלו יחד משק בית משותף ובמיוחד כאשר מדובר בקשר של פרק ב' כשאר היה חשוב לשני הצדדים לשמור על רכושו למען ילדיו.

מלבד זאת ישנה ההוכחה כי שמו של התובע הופיע על תיבת הדואר של התובעת וכי הוא ביצע דואר עוקב כבר משנת 2011.

העובדה כי הוא הותיר את כתובתו הרשומה על בית הוריו אינו משנה את המציאות, זאת לנוכח העובדה כי היה סכסוך משפטי בינו ובין אחיו בדבר הזכויות על בית ההורים.

לסיכום נקבע כי התובעת עונה על כל תנאי החוק וכי היא זכאית לקבל קצבת שארים מהעירייה.

היא חויבה לשלם לה הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד 10,000 ₪.

להתייעצות עם עו"ד דיני עבודה – התקשרו 03-5663073

גמלת שארים
מאמרים נוספים
דילוג לתוכן