בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב דחה את תביעתו של גיל קרני, לשעבר מנכ"ל בנק לאומי בריטניה, שביקש להכיר בהתפטרותו ככזו שנעשתה עקב "הרעה מוחשית בתנאי העבודה" ולחייב את בנק לאומי לשלם לו קצבת פרישה תקציבית לכל ימי חייו.
קרני, שעבד בקבוצת לאומי במשך כ-26 שנים ושימש בתפקידים בכירים בארץ ובחו"ל, הודיע בשנת 2020 על עזיבתו לטובת תפקיד מנכ"ל שלוחת בנק הפועלים בניו יורק. לאחר סיום עבודתו טען כי בתקופה שקדמה לעזיבתו סבל מיחס עוין, ביקורת פומבית ופגיעה במעמדו המקצועי, ולכן יש לראות בו כמי שהתפטר בדין מפוטר. בנוסף טען כי בבנק קיים נוהג המאפשר למנהלים בכירים לקבל פנסיה תקציבית גם כאשר הם פורשים מרצונם.
בית הדין דחה את שתי הטענות. בפסק הדין נקבע כי לא הוכחה כל כוונה מצד הבנק לפטר את קרני, וכי דווקא הוכח שהבנק ביקש לסייע לו להתמודד עם קשיים ניהוליים ולשפר את ביצועיו באמצעות ליווי מקצועי. עוד נקבע כי עצם החשש מפיטורים עתידיים או קיומה של ביקורת מקצועית אינם מהווים "הרעה מוחשית" בתנאי העבודה.
עוד קבע בית הדין כי הביקורת שהושמעה כלפי התובע במסגרת ישיבות הדירקטוריון הייתה עניינית, מקצועית ולגיטימית, וכי לא הוכחה התנהלות פוגענית או משפילה החורגת מהמקובל כלפי מנהל בכיר.
באשר לטענת הנוהג, נפסק כי לא הוכח קיומו של נוהג מחייב בבנק המעניק למנהלים בכירים פנסיה תקציבית אוטומטית בעת פרישתם. מהראיות עלה כי מנהלים שקיבלו תנאי פרישה כאלה עשו זאת מכוח הסכמים פרטניים שנחתמו עמם לאחר משא ומתן אישי, ולא מכוח נוהג כללי.
פסק הדין מהווה תזכורת לכך שגם עובדים בכירים נדרשים להוכיח באופן ברור וחד-משמעי קיומה של הרעה מוחשית בתנאי עבודתם, וכי ביקורת מקצועית או חשש מפני שינויים עתידיים אינם מספיקים כדי להקנות זכויות של עובד שפוטר. כמו כן, הוא מדגיש את הקושי להוכיח קיומו של "נוהג" במקום עבודה כאשר תנאי הפרישה מוסדרים בהסכמים אישיים.
חשוב לציין: מקרה זה לא נוהל ע"י משרדנו. מטרת מאמר זה היא לסקור מקרה משפטי ואת התובנה הנובעת ממנו. למשרדנו חשוב להבהיר את הנושא, זאת לאור העובדה שרבים מפסקי הדין המתוארים באתר, מובאים מתיקים שנוהלו מטעם משרד עורכי דין הלפגוט, אדרי, חזות ושות'.
להלן מצורף פסק הדין:
