עובד בבית מלון מהשטחים יפוצה

עובד בבית מלון מהשטחים יפוצה בסכום של כ – 100,000 ₪

עוזרו האישי של מנהל בית מלון זכה בפיצויים בגין זכויות סוציאליות אשר לא שולמו עבורו משך תקופת העסקתו שהסתכמה בעשרים שנה (באופן לא רציף), למרות שמטעם בית המלון נטען כי העסקה לא הייתה קשורה אליה וכי הוא הועסק על ידי מנהל בית המלון המנוח באופן פרטי.

טענותיו של התובע

התובע עבד בבית המלון של הנתבעת משך השנים 1987 ועד 2002 כמו כן בשנים שבין 2008 2013.

התובע בקש לקבל תשלומי פיטורים עבור תקופת העבודה הראשונה היות והוא הפסיק בעבודתו בעקבות סגר אשר הוטל על השטחים. על התקופה השנייה הוא דרש לקבל פיצויי פיטורים בגלל פיטוריו.

כמו כן הוא עתר להפרשי שכר בגין וותק, גמול על שעות נוספות, היות והוא עבד בכל יום משך 16 שעות עם קיזוז של שעה וחצי הפסקה. כמו כן הוא דרש לקבל גמול על שעות העבודה בימי שישי, היות וההסכם הקיבוצי בענף המלונאות קובע כי ביום שיש העבודה לא תעלה על 7 שעות וכי השכר שישולם יהיה על שמונה שעות עבודה.

עבור תקופת העבודה השנייה טען העובד כי הוא לא קבל דמי חופשה, הוא לא קבל דמי חג, עבודה בחגים, דמי הבראה, הפרשות לפנסיה (על סך 13,592 ₪)  והפרשות לקרן השתלמות. (על סך 7,551 ₪)

היות ועל פי סברתו הפיטורים היו שלא כדין, הוא טען כי בגין הפיטורים שהיו שלא כדין הוא זכאי לפיצויים על סך 39,850 אלף ₪. חלף הודעה מוקדמת הוא דרש לקבל 7,000 ₪ ופיצויי פיטורים על סך 32,950 ₪.

חשוב לציין כי בתצהיר כמו גם בסיכומים חזר בו התובע מכל הטענות הנוגעות לתקופת העבודה הראשונה שלו במקום.

טענות הנתבעת

הנתבעת טענה כי למעשה רכיבי התביעה כבר התיישנו וכי התובע נזכר כעת להגיש את התביעה לאחר שמנהל בית המלון שהוא למעשה בעל המניות היחיד מר א.ב. נפטר. (בשנת 2015)

הנתבעת מכחישה את כל נושא ההעסקה של התובע וכי היא טוענת כי אין למעשה רישום באשר לתקופת העבודה השנייה. בפועל, עבד התובע כעוזרו האישי של בעל המניות שהוא מנהל בית המלון אשר היה עיוור. המנוח התגורר בבית המלון והתובע בעצם היה העוזר האישי שלו. הוא לא עבד בבית המלון של הנתבעת.

עדויות

העדויות שהושמעו מטעם התובע היו התובע עצמו ועדים מטעמו שעבדו בבית המלון באותה התקופה.

מטעם הנתבעת העידו העובדים במקום בתקופת העבודה של התובע, מנהלי החשבונות וחשבי השכר.

דיון והכרעה

למעשה, לאחר שמיעת הראיות הוחלט כי יש לקבל את דין התביעה רק בחלקה.

לפני שתוקן חוק הגת השכר, הוטל נטל ההוכחה על העובד שעליו להוכיח מה היה היקף המשרה ומה היה גובה השכר שלו. בשנת 2009 נכנס לתוקף חוק הגנת השכר אשר מסדיר למעשה את כל הנושא של ניהול פנקס שעות העבודה בפועל. אבל בכל מקרה מוטל על העובד להביא את הראיות כי הוא אכן עבד אצל פלוני אלמוני.

על פי העדויות, מסתבר כי אכן התובע הצליח להוכיח כי הוא עבד אצל הנתבעת.

העד ד.כ. העיד כי הוא ראה את התובע עוסק בניקיון חדרים על פי הצורך, עוסק בניקיון של שטחים ציבוריים בבית המלון כמו כן הוא עשה כביסות.

עד נוסף א.ש. העיד כי הוא ראה את התובע בשנים 2013 עד 2014 כשהוא מנקה שטחים הציבוריים ואת החדרים על פי הצורך. העד א.ש. פוטר בתחילת שנת 2013 כך שהעדות שלו לפחות בחלקה אינה מדויקת.

מר ש.ר. העיד בתצהיר שלו כי התובע נכח בבית המלון וכי הוא ביצע את התפקידים אשר אותם הטיל עליו מר א.ב. מנהל בית המלון המנוח. הוא העיד כי "בתקופות שונות מר ע.ד. (התובע) נכח במלון הנתבעת ובתקופות אלה היה התובע צמוד למר אלי בראון ז"ל .. כי מר א.ב. ז"ל סבל מעיוורון, מוגבל בתפקודו ונעזר בכוח עזר שונה אשר הועסק על ידו במישרין ופעל במלון בהתאם להנחיותיו."

עדות נוספת – "לעיתים מזומנות נזקקתי לעזרה (לפתוח את החדרים, להחזיק סולם וכו') נשלח אחד העובדים ע. או כ.

כמו כן –  "תוך כדי שהוא עזר לי הוא גם היה מטפל בחדרים במלון, מנקה."

בנו של מנהל בית המלון המנוח העיד כי – "אבא שלי היה מוגבל ועיוור ואבא שלי היה צריך כל הזמן את עזרתו. אז עבד היה עובד… אם אתה מנסה להגיד שאני ניהלתי את המלון – אני גדלתי לתוך מלון."

למעשה התובע לא היה רשום באמת כעובד בבית המלון אך מר ר.ש. – עד מטעם הנתבעת טען כי ייתכן שעובד מטעם הנתבעת לא דווח על ידי הנתבעת לרשויות.

למעשה מדובר היה בבית מלון קטן ודווח בו על עשרות עובדים. משמע שבית המלון כן הקפיד על דיווח מסודר לרשויות על העובדים בתחומה, אך עדיין תיתכן סיטואציה אשר בה הועסק התובע מבלי שהנתבעת דיווחה עליו וכמובן שמדובר בהעסקה אשר היא אינה על פיט חוק.

עם זאת שוכנע בית המשפט כי התובע סייע בידו של מר א.ב. המנוח שהיה מנהל בית המלון.

בהמשך אף התברר כי התובע עבד גם בביתם של מנהל בית המלון מר א.ב. המנוח ז"ל, שם סייע בעיקר בנושא של עריכת קניות.

מתוך עדותה של גב' מ.ב. בתו של המנוח מנהל בית המלון עולה כי התובע אכן סייע בבית הוריה בביצוע של עבודות בית שונות וכן עזר בהתנהלות היום יומית, הוא אף התגורר בבית המלון ואכל בבית המלון. העדה – ביתו של מנהל בית המלון אף טענה כי תקופות ההעסקה של התובע לא היו רציפות וכי אלו התבצעו על פי הצרכים הספציפיים של אביה. הדעת אף נותנת כי השנים שחלפו גרמו לכך כי אביה נזקק עוד יותר לשירותיו של התובע. היות ואין כל תיעוד לגבי תקופת ההעסקה של התובע על ידי אביה והיות והאב כבר הלך לעולמו, אי אפשר באמת לדעת מה היו תקופות ההעסקה של התובע במסגרת התקופות המדוברות.

גב' מ.ב. העידה כי היא ראתה את התובע במלון וכי לטענתה מדובר היה באירוע חד פעמי כפי שהיא טענה –

"אני זוכרת שראיתי אותו, גם אמרתי לו את זה בדיון הראשון שהיינו כאן, אני זוכרת שראיתי אותו בערב אחד שעשינו על האש על גג המלון וזה הערב היחידי שאני זוכרת שראיתי אותו בתקופה הזאת."

למעשה נראה כי עדותה נועדה להקטין את היקף העבודה של התובע.

מתוך העדויות המתברר כי התובע עבד בבית המלון ואף ביצע שם עבודות שונות אך בד בבד הוא שימש כעוזרו של מנהל בית המלון שלקה בעיוורון והתגורר במתחם של בית המלון.

על כן נקבע כי הנתבעת היא האחראית לשלם לתובע את שכרו היות והתובע עבד בחצריה.

השופטת התקשתה לחשב את הסכומים היות והובע לא קבל תלושי שכר מסודרים אך היא קבעה כי בגין אי תשלום דמי חג, דמי הבראה והפרשות פנסיה יקבל התובע סכום של 87,000 ₪.

היא דחתה את התביעה בגין פיצויי פיטורים.

להתייעצות עם עו"ד דיני עבודה – התקשרו 03-5663073

דיני עבודה עובד בבית מלון
מאמרים נוספים
דילוג לתוכן