לשון הרע לאחר הפיטורים

העבודה הינה מקום בו אנחנו נמצאים מרבית יומנו, מטבע הדברים מקום זה מהווה כר פורה לוויכוחים וחיכוכים אשר במסגרתם נאמרות לעתים אמירות קשות, אולם לא כל אמירה קשה כלפי עובד במקום עבודתו עולה כדי הוצאת דיבה.

לשון הרע

מתי כן?

חוק איסור לשון הרע מחייב כי על האמירות הקשות להתפרסם ולכלול פגיעה, בוז ואף פגיעה במשלח ידו של אדם.

במקרה שאירע לאחרונה בגן ילדים בצפון הארץ, פסק בין הדין האזורי בחיפה (בסע"ש 50644-07-14) לעובדת הגן פיצוי בגין לשון הרע בסך 35,000 ₪ בגין הוצאת דיבה כלפיה, זאת אחרי סיום יחסי העבודה בין הצדדים.

מדובר בגן ילדים המחולק לקבוצות גיל שונות ובו מועסקות 15 עובדות. בתה של אחת הגננות, התובעת,  טופלה גם היא באחת ממחלקות הגן , אותה גננת ביקשה מאשתו של המעסיק שלא לתת לבתה לאכול קציצות כי חששה שהן אינן מבושלות מספיק, מה שהוביל לוויכוח קולני בין השתיים, במסגרתו נאמרו, ככל הנראה, אמירות קשות. הגננת פוטרה לאלתר ועזבה את הגן יחד עם בתה.

המעסיק מצדו טוען שלא הוויכוח הקולני עם אשתו גרם לפיטורי הגננת, אם כי שיחות ארוכות שניהלה בטלפון.

למחרת, חזרה הגננת לקחת את מכתב פיטוריה מצוידת במכשיר הקלטה. משמיעת שיחת ההקלטה עלתה תמונה של ויכוח אלים בין הגננת למעסיקה, שבסופו אף הוזמנה משטרה למקום והגננת אף פנתה לקבלת טיפול רפואי.

בעקבות התקרית, תלה המעסיק שלט בכניסה לגן, אשר היה חשוף לכל עובדי הגן והורי 70 הילדים המטופלים בו. בשלט נכתב כי הנהלת הגן החליטה על פיטורי הגננת מחמת הפרות משמעת בטיחותיות, הכל לשם שמירה על בטיחות ילדי הגן.

לאחר שהמתלוננת פנתה על עורך דין לענייני עבודה והגישה תביעה, בין הדין קבע כי הפרסום האמור מהווה לשון הרע, זאת היות והמעסיק לא הביע חרטה על הפרסום מחד, ומאידך לא הרים את נטל ההוכחה כי התנהגותה של הגננת אכן מצדיקה אמירות חמורות כאלו. אם בכך אין די, המעסיק החליט להגיש תביעה שכנגד הגננת בטענה שהיא זו שמשמיצה את הגן שבבעלותו. אולם, בית הדין דחה את תביעתו של המעסיק ופסק כאמור פיצוי בגין 35,000 ש"ח לזכות גננת.

בהקשר של יחסי עבודה עלולה לשון הרע להתפרש ככל אמרה שפרסומה עלול להשפיל או לבזות אדם או חברה ולפגוע במשלח ידו, אולם אין די באמירות קשות אלא יש הכרח כי האמירות תפורסמנה. ביקורת קשה ככל שתהיה כלפי עובדת אינה עולה כדי הוצאת דיבה, אלמלא פורסמה ע"י המעסיק  כפי שאירע בגן ילדים זה.

עוד ניתן ללמוד מפסיקה זו,  כי בית הדין בוחר לעשות אבחנה בין אמירות שעלולות להוביל לביזוי ולנזק ממשי לשמו הטוב של אדם עקב פרסומן, לבין אמירות קשות שלעתים נאמרות ב"עידנא דריתחא" וככאלה אינן עולות כדי פגיעה המזכה בפיצוי.

מאמרים נוספים
דילוג לתוכן